פסק-דין בתיק ת"א 1026/09

1.         זהו פסק דין, בתביעה לתשלום חוב נטען, בגין חלקם של הנתבעים בתמורה לה זכאית התובעת לטענתה, בגין שיפוץ בניין, בו מצויות דירות השייכות לתובעים. הוחלט לקבל את התביעה באופן חלקי, ולהלן הנימוקים.

2.         התובעת, הינה חברה המבצעת בין היתר עבודות בניה, אשר זכתה במכרז של משרד הבינוי והשיכון, לשיפוץ בנייני מגורים בירוחם.

            הנתבעים נשואים זל"ז.

            הנתבע, הינו בעל זכויות חכירה לדורות, בדירה שמספרה 1 בבניין ברח' צבי בורנשטיין 709 בירוחם (להלן:  "הבניין"), והנתבעת, הינה בעלת זכויות חכירה לדורות בדירה מס' 4 בבניין.

            התובעת התקשרה עם וועד הבית של הבניין, בהסכם לביצוע עבודות שיקום ושיפוץ מעטפת, תשתיות מים וביוב, וכן עבודות פיתוח וגינון, בבניין.

ההסכם שנערך בין התובעת ודיירי הבית, לרבות הנתבעים, באמצעות ועד הבית, נחתם ביום 4.2.07. בהסכם האמור, נקבע סכום התמורה בגין העבודות. אין חולק, כי משרד השיכון השתתף במימון עבודות השיפוץ, בהתאם להוראות חוק שיפוץ בתים ואחזקתם תש"ם - 1980.

התביעה, מסתמכת על נוהל של משרד השיכון, אשר לטענת התובעת, קובע בין היתר כי: "כאשר דייר אחד הינו הבעלים של מספר דירות בבניין, המשרד ישתתף בהוצאות השיפוץ של דירה אחת בלבד". לטענת התובעת, הנתבעים הינם בפועל, בעלי הזכויות בשתי הדירות (דירה מס' 1 ודירה מס' 4) במשותף, ועל כן, על פי הנוהל האמור, היה עליהם לשלם השתתפות בשיפוץ בגין דירה אחת, בסך 2,695 ש"ח, ובגין הדירה הנוספת - החלק היחסי בעלות השיפוץ, דהיינו, 27,000 ש"ח. סכום התביעה נכון למועד הגשתה - 34,208 ש"ח, שהינו סיכום שני הסכומים האמורים, משוערכים למועד הגשת התביעה.

3.         התביעה נדונה במאוחד, עם תביעה אחרת שהגישה התובעת (ת"א 1025/09 ש.שימי כהן יזמות ומסחר בע"מ נ' מלול אורי), אלא שהתביעה האחרת נדחתה, בהסכמת הצדדים, במסגרת הדיון שהתקיים היום.

 יצויין, כי הדיון בתביעה התארך, בשל סיבות הקשורות ברובן להתנהלות התובעת, והדבר מצא ביטוי, בין היתר, בהחלטות בית המשפט, ובטענות חוזרות ונשנות של ב"כ הנתבע (וכן ב"כ הנתבע בת"א 1025/09), שתועדו בפרוטוקול.

4.         הנתבעים לא הכחישו, את תוקף ההסכם בין התובעת ובין ועד הבית, את עצם ביצוע השיפוץ, או את חובתם להשתתף בעלות השיפוץ, אלא שלטענתם, הם חבים בהשתתפות מופחתת בסך 2,700 ש"ח, לכל דירה, ואין הם חייבים בעלות השיפוץ המלאה, בגין אחד הדירות, כנטען בתביעה, בהסתמך על אותו נוהל של משרד השיכון. זאת, הן משום שלטענתם, לא ניתן לחייבם מכח הנוהל האמור, שאיננו מהווה הוראת דין; הן משום שעובר לביצוע השיפוץ, לא הודע להם, כי יחובו במלוא העלות היחסית של השיפוץ, בגין אחת הדירות, וודאי שלא ניתנה הסכמתם לכך; והן משום, שלטענתם, בעלותם בדירות האמורות נפרדת, ומתקיים ביניהם, משטר של הפרדה רכושית, בין היתר ביחס לדירות האמורות.

            הנתבעים לא כפרו אפוא בחובתם, לשלם את סכום ההשתפות המופחתת, בגין כל אחת הדירות, המהווה 10% מן החלק היחסי של עלות שיפוץ הבניין, עבור כל דירה. במהלך הדיון שהתקיים ביום 7.3.13, שב ב"כ הנתבעים, והבהיר עמדה זו, באמרו: "אנחנו לא חולקים על כך שעל כל אחד ממרשיי לשלם 2,700 ש"ח".

5.         כאמור לעיל, נשענת התביעה, על הוראות הנוהל הנטען של משרד הבינוי והשיכון, ועל ההסכם שכרתה עם הדיירים באמצעות ועד הבית. התובעת לא תבעה את הנתבעים בעילה אחרת, כגון, עשיית עושר ולא במשפט.

            כאמור, הכחישו הנתבעים, את תוקף הנוהל האמור. על התובעת היה אפוא להוכיח, את עצם קיום הנוהל, ואת תוקפו המחייב.

התובעת לא הציגה בפני בית המשפט, את הנוהל הנטען. במהלך עדותו של עד התביעה, מר נסים אוזנה, מנהל פרויקט שיקום שכונות, במחוז הדרום של משרד הבינוי והשיכון, התבקש העד להציג את הנוהל האמור, אך הסתבר, כי בידיו רק נוהל לשנת 2009, אשר לא היה תקף לשיפוץ בשנת 2007.

יתרה מזאת, התובעת אינה חולקת על כך, שמדובר בנוהל פנימי של משרד השיכון, שאיננו בגדר חוק ראשי או חקיקת משנה. ייתכן, כי ניתן היה להסתמך, על הוראות הנוהל האמור, להוכחת התביעה, אילו היה מדובר, בהוראה בת פועל תחיקתי, אלא שלא נטען ולא הוכח שהנוהל האמור פורסם, לא הוצג פרסום של הנוהל בילקוט הפרסומים, ואף העד מר אוזנה לא ידע לומר אם הנוהל אכן פורסם. מכאן, שלא ניתן לקבוע, כי מדובר בהוראה בת פועל תחיקתי.

די באמור לעיל בסעיף זה, כדי לדחות את טענת התובעת לפיה חבים התובעים, בתשלום מלוא החלק היחסי של עלות השיפוץ, בגין אחת הדירות בסך 27,000 ש"ח.

מעבר לצריך יאמר, כי נכונה טענת הנתבעים, לפיה, גם אילו הוכחה תחולת הנוהל בעניננו, הרי שגם אז, לא היה מקום לקבל, את טענתה האמורה של התובעת, שכן, התובעת לא הוכיחה, כי מי מהם, הינו בעלים של שתי דירות בבניין. עצם היותם נשואים זל"ז, אין בו כמובן להוכיח טענת התובעת. הנתבעים הגישו, צילומי הדפים הרלוונטיים מפנקס הבתים המשותפים בלשכת המקרקעין, מהם עולה, כי כל אחד מהם רשום כבעל זכויות יחיד באחת הדירות, כאמור לעיל. הנתבעים נחקרו לעניין זה, בחקירות נגדיות, והרושם שנותר הוא, כי עדויותיהם היו מהימנות. בסיכומיו, ביקש ב"כ התובעת, להסתמך על חוק יחסי ממון בין בני זוג (היות שהנתבעים נשאו לדבריהם בשנת 1988), וטען, כי יש לראותם ע"פ החוק, כבעלי הדירות במשותף. יש לדחות גם טענה זו של התובעת, ולו בשל הוראת סעיף 4 לחוק, המורה כי: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות במכסה השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני", ובאשר איזון המשאבים ע"פ החוק, נעשה רק עם פקיעת הנישואין.

יש אפוא, לחייב כל אחד מהנתבעים, בתשלום ההשתתפות המופחתת, בסך 2,700 ש"ח לכל אחד, ובשערוך להיום - 3,521 ש"ח, לכל אחד מהם.

6.         כל אחד מהצדדים, ביקש לחייב את הצד האחר בהוצאות המשפט שנגרמו לו, לרבות שכר טרחת עו"ד. בסיכומיו, טען ב"כ הנתבעים, כי גם אם תתקבל התביעה באופן חלקי כאמור ומרשיו יחויבו לשלם, את הסכומים שאינם במחלוקת, הרי שיש לחייב את התובעת, בשכר טרחת ב"כ הנתבעים, ובהוצאות המשפט בהם נשאו. זאת, בשל התנהלותה של התובעת במהלך התביעה, שהוזכרה לעיל, ובשל תיקון התביעה, במהלך הדיון בה, כאשר נקבע בהחלטת בית המשפט, שהתירה את התיקון, כי שאלת ההוצאות בגין תיקון התביעה, כמו גם הוצאות יתר בקשות הביניים שהוגשו, תידון ככל הצורך בפסק הדין.